מלכה הולנדר

תקציר קורות חיים

נולדתי בסלובקיה בינואר בשנת 1939.נולדתי למשפחה אורטודוקסית, אבי למד בישיבה. בשנת 1934 ליווה אבי את הרב דושינסקי לישראל, שהה בה שנה וחזר לסלובקיה לבקשת הוריו להינשא. אמא הייתה ילידת הונגריה ועברה לסלובקייה עם נישואייה.נולדתי בעיר בשם סטופבה, כ-13 ק"מ מבירת סלובקיה. כל משפחתו של אבי גרה בעיירה הזאת.סבי מצד אבא נפטר שנה לפני הולדתי.
בביתי הייתה אוירה של ערב מלחמה, היה פחד גדול מאוד כי היינו ילדים קטנים בבית, וסבתא זקנה וחולה.
ערב אחד (במרס 1942) דפקו בדלת,בא שוטר, ידיד של אבי שלמד איתו יחד בבית הספר היסודי ואמר לו: "דע לך שמחר בבוקר אוספים את כל הגברים היהודיים,אם אתה רוצה לברוח, אז ברח הלילה!" והשוטר הלך. היינו בהלם בבית, אבא התאושש מהר, הלך אל אחיו ואמר להם שהם יברחו ביחד כל המשפחה.כל האחים סירבו, אחד אמר שצריך לטפל באמא החולה, ואחד אמר שאשתו בהריון וכו'. אבא הכין חבילות קטנות, ותוך שעה יצאנו מהבית ולעולם לא חזרנו לשם יותר.בעזרת "מבריח גבולות" עברנו את הגבול להונגריה. המבריח עשה בעיות כי הוא לא רצה לקחת אותי, כי הייתי רק בת שנתיים וחצי.אז נתנו לי כדור שינה והעבירו אותי את הגבול על הידיים. הגענו לקרובי משפחה, ואחרי כמה ימים המשכנו לבלשז'רמט להורים של אמא. גם בהונגריה היו רוחות מלחמה ואבא ואמא הבינו שלא יוכלו לשהות שם זמן רב. הייתה מחתרת שעסקה בזיוף ניירת והכינו לאבא ואמא ניירות מזויפים כדי שיוכלו לנסוע לבודפשט, ועם הניירות המזויפים יוכלו לקבל עבודה ולחיות חיים של נוצרים. את אחותי ואותי אימצו סבא וסבתא באופן רשמיי. אחותי הייתה בת ארבע וחצי בערך.לא נפגשנו עם הורינו חודשים. סבא נסע לפעמים לבודפשט, והיה נפגש איתם בסתר ומספר להם עלינו.היה לי קושי לא להיות עם ההורים, ובשלב מסויים העבירו אותי לבודפשט עם ההורים.אחותי נשארה עם סבא וסבתא. אבל עבד במפעל לתיקונים, ואמא כעוזרת בית. אמי הורידה את הפאה וגידלה שיער כדי שלא יחשדו שהיא יהודייה.
יום אחד אבא יצא לעבודה, א ך לא הגיע אלייה ומאז עקבותיו נעלמו. הייתה סברה שהלשינו עליו והוא נעצר ע"י הגרמנים, אך הדברים לא היו ברורים.אמא החליטה לעזוב את בודפשט ולחזור לסבא וסבתא בבלשטז'רמט.שהינו מספר שבועות בביתם של סבא וסבתא, עד שיום אחד עצרו את סבא בחנות שלו ולקחו אותו לבית הסוהר, בטענה שהוא מחזיק אזרחים סלובקים ללא רשות. מבית הסוהר נשלח סבא למחנות ההשמדה ולעולם לא שמענו ממנו יותר.אמא התלבטה כיצד לנהל את חיינו בהמשך.
יום אחד הייתה דפיקה חזקה בדלת, ילד יהודי רץ מבית לבית להודיע שהמשטרה בשיתוף עם הגרמנים,אוספת את כל אזרחי סלובקיה ועומדת לשלוח אותם למחנות.סבתא לא היססה לרגע, הביאה סכום כסף לאמא, מעילים לכולנו, מעט אוכל, ודחפה אותנו החוצה דרך הכניסה האחורית.דודתי רצה קדימה ודאגה למבריח שיבריח אותנו דרך הנהר לסלובקיה. אני זוכרת מה שאמא אמרה לי שאני ילדה גדולה ויכולה לעשות את הדרך ברגל, היא הרגיעה את מבריח ואמרה שאפשר לסמוך עליי. הייתי אז ילדה בת שלוש וחצי בערך ואחותי הגדולה הייתה בת שש.כשעברנו את הגבול, המבריח נפרד מאיתנו. היה אז לפנות בוקר, התקרבנו לתחנת רכבת בעיר זבולון, מטרתה של אמא הייתה להגיע לברטיסליב (בירת סלובקיה), כדי להתחבר עם אחיו של אבא ומשפחתו שהסתתרו במרתף בעיר.אחרי הליכת לילה, היינו עייפות, הנעליים מלאות בוץ וכנראה לא נראינו כיתר הנוסעים. התיישבנו בקרון,וישר ניגשו אלינו שוטרים וביקשו מאיתנו לרדת מהרכבת ולהיכנס לתחנת המשטרה.זהותינו הייתה להם ברורה. הם תיחקרו את אמא, למה ברחנו להונגריה (כיי הרי היינו אזרחים סלובקים)ולמה חזרנו עכשיו לסלובקיה, ולאן מופנות פנינו.הם הסבירו שעליהם להעביר אותנו למחנה גרמני, ולמסור אותנו בידיהם. שם המחנה שעלה היה:טרזיינשטט, מחנה שהיה ידוע שלא יוצאים ממנו חיים. כילדה לא הבנתי בדיוק את השתלשלות העיניניים, הייתי קשובה לאמא, ראיתי את הבעת פניה החמורות, את התחנונים שלה לשוטר שלא ישלח אותנו לשם, אך הוא היה בשלו.פרצתי בבכי נוראי שהלך וגבר, והפך להסיטריה.אמא ניסתה להרגיע אותי, השוטר הביא לי מים, אני אני לא הפסקתי לבכות וצרחתי בכל כוחותי. הצעקות נשמעו בכל התחנה, שוטר בא לראות מה המהומה ונדהם לראות את אמא.הוא פנה אלייה:"גב' כהן, אתך לא ציפיתי לראות כאן",שוטר זה הכיר טוב את אבי .הוא ניגש אליי וליטף אותי והרגיע אותי. אמרו לנו להישאר בחדר ולחכות. כמובן שלא אכלנו ולא נחנו, היינו שלושתנו שבורות מאוד.אחרי זמן רב הוא חזר לאמא ואמר שנחנו נוסעות למחנה טרייזנשטט והוא מקווה שהוא הציל אותנו בזה.העבירו אותנו במכונית משטרתית למחנה שהיה באזור בנסקה- ביסטריצה, ויכנה.קיבלנו חדר קטן, אמא עבדה במפעל לתפירת תיקים, אחותי למדה בבית הספר ואני בגן הילדים. האזור היה יפה מאוד, נוף ירוק ושדות יפיפיים. תושבי המקום היו כולם יהודים. את המחנה הזה החזיקו הגרמנים כמחנה דוגמא כדי להראות למבקרים האמריקאים. במחנה זה ישבנו 8 חודשים. באוקטובר 1944 היה מרד במקום והמחנה נפתח ונפרץ (זהו היה המקום שבו היה מרכז לוחמי הפרטיזנים). אמא תפרה לנו תיקי גב ומילאה אותם באוכל,כי היא ידעה שיום אחד המחנה לא יחזיק מעמד.יצאנו עם כל אנשי המחנה והתחלנו לרוץ לכיוון ההרים כי ידענו שבהרים יש פרטיזנים והכוונה הייתה שנתחבר אליהם. התנאים הפיזים היו קשים מאוד: היה קר מאוד והטיפוס בריצה היה קשה. תוך כדי הריצה היו יריות מהגרמנים. למכר של אמא מהמחנה היה תינוק, התינוק היה עטוף והוא ניגש אל אמא וביקש ממנה שתשגיח על התינוק.אמא לקחה את התינוק וראתה שהילד כבר לא נושם והיא אמרה לאביו שישאיר את הילד כאן כי היא כבר ראתה שהוא לא חי ולא כדאי לסחוב אותו. האב הסתכל על אמא בעיניים גדולות והמשיך לרוץ עם הילד המת.
רצנו 3 ימים ו-3 לילות ללא אוכל וללא מים וללא מנוחה. לא ברור לי איך עשינו זאת בתור ילדות. כל הזמן היו יריות ואמא ניגשה אלינו והורידה מאיתנו את התרמילים שיהיה לנו יותר קל לרוץ, ואני בתור ילדה רציתי את התרמיל שלי ואני לא הסכמתי שאמא תיקח את התרמיל, אמא פחדה שאני יתחיל לצעוק ואז נתגלה אז היא אמרה לי לרוץ לקחת את התרמיל בחזרה. רצתי בין הכדורים לקחתי את התיק שלי ושמרתי אותו איתי עד סוף המלחמה. תוך כדי שאנשים רצו הצמאון הרג אותם. יום אחד הגענו למקום שבו הייתה שלולית ממי גשמים והאנשים ננשכבו על הרצפה והתחילו ללקק את המים. אמא לא הרשתה לי ולאחותי לגשת לשתות מהמים. חלפו כמה שניות והגרמנים הבחינו בריכוז של האנשים מסביב לשלולית והתחילו ביריות כמו גשם כעבור שניות שלולית המים הפכה להיות דם, כל מי שהלך לשתות מהמים נרצח, מתו שם מאות אנשים.בכל שאמא לא נתנה לנו לשתות מים מהשלולית ניצלנו.כל האנשים שניצלו התחילו לרוץ לכיוון מסוים ואמא רצה אחריהם איתנו כי זה טבעי שנרוץ אחרי ההמון. האנשים נעצרו ואמרו לאמא שהיא לא יכולה לבוא איתם כי יש לה 2 ילדות קטנות והם יגלו אותם ולכן היא לא יכולה לבוא איתם. לאמא היה מאוד קשה ולא הייתה לה ברירה ברירה. כולם פנו ימינה ואנחנו עם עוד מספר אנשים שהיו להם ילדים פנינו לכיוון הנגדי. אחרי כמה דקות שמענו יריות והקבוצה הגדולה נכנסו למארב של הגרמנים. כך שמכל המחנה הזה, מתוך מאות האנשים נשארו בודדים בלבד ואנחנו בינהם.
הסתובבנו בין ההרים בשלג ללא אוכל וולא מים וללא מקום שאפשר ללון בו. הקור הציק מאוד ובמיוחד הפחד. אף פעם לא ידענו אם הכיוון שבו אנו הולכים הוא לכיוון הגרמנים או שאנחנו מתרחקים מהם. האחריות הייתה על אמא, היא ניווטה את הדרך, דאגה לנו ועודדה אותנו והתפללה שהסיוט הזה ייגמר. היא נהגה לומר שהיא מתפללת /שנגיע לקורת גג ולמיטה חמה.היו מקרים שהיא ניסתה לדפוק על דלתיהם של איכרים בבקשה להלין אותנו ללילה, רובם סירבו מרוב פחד. באחד הלילות אמא דפקה בייאוש על דלת של בית איכרים והתחננה לפניו להלין אותנו ללילה אחד. האיכר ריחם עלינו והכניס אותנו לביתו.האיכר הוריד אותנו למרתף, כיסה את המרתף בקרשים ופיזר על הקרשים תפוחי אדמה. לא חלפה שעה קלה ושמענו שחיילים גרמנים פרצו את הדלת ומחפשים נמלטים.אמא התאבנה,ועשתה לנו סימנים לא לדבר ולנשום בקלילות כדי שלא ישמעו אותנו.ישבנו בחרדה איומה. שמענו את הגרמנים נכנסים לחדר שבמרתפו ישבנו. הגרמנים דרשו מהאיכר לפתוח את הפתח למרתף והוא סירב. הוא הסביר שלא יעלה על דעתו להחביא יהודים בביתו.הוא ניסה לומר להם שיסמכו עליו. ואנחנו למטה יושבות ושומעות כל מילה וכל תזוזה. שומעים את המגפיים של הגרמנים ואת הצעדות,ולפתע מחליט גרמני לנסות את האיכר ולהיווכח אם דבריו נכונים. הוא לקח את הרובה וירה לכיוון המרתף. האיכר היה בהלם, אנחנו ישבנו כפופות.הכדור נפל על הגב שלי ובדרך נס הוא לא חדר הוא רק עשה חור קטן במעיל ולא המשיך.ללא הסבר, אנחנו שתקנו ולא הגבנו וכמעט שבקושי נשמנו. הגרמני ראה שאין תגובה ואמר שהוא מבין שאין אף אחד למטה והוא הלך. אמא לקחה את הכדור והורידה אותו מגבי. היא ניסתה להסביר לנו איזה נס קרה אולי בגלל תפילותיה.ימים רבים המשכנו בדרך הקשה הזו: ביום מסתובבים בהרים ובלילה מנסים למצוא איזו בקתה או חסד של איזה איכר. עד שיום אחד אמא פגשה בהרים את הפרטיזנים. אמא סיפרה לפרטיזנים את התקופה הקשה שאנחנו עוברות והם מציעים לה שתצטרף ללוחמים הפרטיזנים ותמורת זה הם יסדרו לי ואחותי שתי משפחות נוצריות בכפר בואדי שנמצא למטה שיאמצו אותנו ואנו נחיה כבנות שלהם, ובסוף המלחמה הם יפגישו אותנו איתה שוב. אמא מסכימה להצעה, נפרדת מאיתנו בכאב ובדמעות ונשארת בהרים עם הפרטיזנים, ואני ואחותי מובלות לכפר. הגענו לכפר שבו עסקו בחקלאות.התושבים בכפר גרו בבתים שעשויים מבוץ וטיט ביחד. הכפר היה במקום הררי והבניין היחיד שהיה עשוי מלבנים היה של ראש הכפר. אני גרתי אצל משפחה שהייתה להם בת בגילי, ןהמשפחה הייתה משפחה נוצרית הדוקה.בכל יום ראשון הלכנו לכנסיה פגשתי את אחותי , התפללנו תמיד אים שאמרו לנו להתפלל.אחותי היית האצל משפחה צעירה שבדיוק נולד להם תינוק, אחותי הייתה אז בת 6 והיא הייתה צריכה לטפל בתינוק בלילב.הם נתנו לה ספסל לישון על יד העריסה וכל פעם שהיא נרדמה האיכר היה בועט בה כדי שתקום ותמשיך לנדנד את העריסה.התנאים שלי יחסית היו טובים יותר, אני ישנתי על שק של קש אבל לא קיבלתי לאכול. אכלתי קצת בגלל שהילדה שלהם (שהייתה בגילי) ריחמה עליי ואמרה להורים שלה שהיא תאכל רק אם גם אני יקבל לאכול.במשך היום ההינו עסוקות הרבה בהבאת מיפ מהנחל שעל יד הכפר.אני הייתה כבר בת קרוב ל-5 ונתנו לי דלי והייתי צריכה לסחוב אותו לאורך כל הכפר, תהליך זה היה יכול לחזור על עצמו כמה פעמים ביום. בחורף היה שם קר מאוד והשלג היה מגיע לי עד לברכיים.ליד הנחל הייתי פוגשת לפעמים את אחותי.אחותי הייתה מלאה פצעים בגלל שלא אכלה וכשהבנתי שהיא ממש רעבה הייתי רצה על האוכל שקיבלתי לקצה השני של הכפר כדי להתחלק איתה באוכל ורצתי חזרה מהר כדי שלא ירגישו.באחד הימים כשנפגשנו על יד הנחל אחותי אמרה לי שאנשי הכפר הבחינו באמא שלנו שירדה מההרים כדי לפגוש אותנו כי הגעגועים גברו עליה.הפרטיזנים שיערו שזה צריך להיות יום רגוע ושקט ללא נוכחות של הגרמנים בכפר ולכן הרשו לה לרדת.כשאמא הגיעה לכפר היא הלכה לאורך הנחל ופתאום ראתה מולה 2 חיילים גרמנים.היא שמה לב שהם הבחינו שהיא יהודייה שבורחת ולכן הוציאו את הרובים וכיוונו אליה.לדברי הילדים שראו אותה הבנו שהגרמנים פגעו בה והיא נפלה לתוך הנחל והילדים ראו שהנהר מתחיל להיות אדום מהדם שלה.מכך הילדים הסיקו שאמא שלנו כבר לא בחיים.אחותי ניסתה להסביר לי שאנו יתומות מהורים.
כשהיו הפצצות (שהיו לעיתים קרובות) כל אנשי הכפר רצו לבית ראש הכפר שהיה מלבנים וניסו למצוא מחסה בביתו.גם אני עשיתי כך,רצתי אחרי כולם ואחותי הגיעה מהכיוון השני. התיישבנו (אני ואחותי) בד"כ מתחת לשולחן במטבח. יום אחד שישבנו מתחת לשולחן אחותי סיפרה לי שלפני שאבא נפרד מאיתנו אמר לה שהיא אחראית עליי ושאם נישאר לבד אנחנו חייבים לחפש אחרי המלחמה יהודים שיסדרו לנו עלייה לא"י.היא הסבירה לי שלמרות שאנחנו הולכות לכנסייה כל יום ראשון ומתפללות תפילות של נוצרים אנחנו עדיים יהודיות, ואז שתינו התחלנו לבכות ולהגיד קריאת שמע בשקט שאיש לא יבחין.
כשאמא עזבה אותנו אותנו לשתינו היו שערות ארוכות.עם הזמן התמלאנו כינים,והמשפחה שאצלה גרתי החליטה יום אחד לגזור את שערותי כמעט לגמרי. למחרת שראיתי את אחותי, אחותי פרצה בבכי שראתה אותי היא נזכרה איך אמא הייתה מטפלת תמיד בשערות שלנו וכמה היה לה חשוב שנגדל שיער ארוך ויפה. בכפר הזה היינו עד תום המלחמה.במבט לאחור אני לא זוכרת שבכינו הרבה שמא איננה, ושאנחנו לבד.חיינו היו כ"כ מפחידים ומלאי חרדות, והתמודדויות היומיומיות מילאה אותנו כ"כ שלא נשאר מקום להבנה ולהרגשת רגשות. מספר ימים לפני תום המלחמה היו הפצצות כמעט ללא הפוגה עד שבוקר אחד נכנסו חיילים רומנים שהיו תחת חסות הרוסים והם שיחררו את הכפר מידי הגרמנים.עבורנו הדברים לא היו כ"כ משמעותיים כי באותו בוקר קר ומושלג הלכנו שוב לנחל להביא מים. בדרכנו חזרה רצו לקראתנו ילדי הכפר וצעקו לנו שאמא שלנו ירדה מההרים אם חבריה הפרטיזנים והיא מחפשת אותנו. אחותי ואני ביטלנו את דבריהם ואמרנו שאמא שלנו איננה ולכן אתם כנראה טועים. אבל הילדים נשארו בשלהם ואנחנו ממשיכות ללכת עם הדליים מלאי המים.ופתאום מרחוק אנו רואות אישה עם מעיל קרוע, עם מגפיים קרועות שחבלים חיברו אותם לרגליה. היא דמתה מאוד לאמא שלנו אבל אמא הייתה עם שיער שחור והאישה הזאת הייתה כולה עם שיער לבן. ככל שהתקרבנו אל האישה הבנו שאכן זאת אמא שלנו שתנאי החיים שלה,הדאגה,הפחד,המצב הקשה שבו הייתה גרמו לה להראות כפי שנראתה.היינו מאוד נבוכות ולא הבנו כיצד זה קרה. גם אמא הייתה בהלם, היא רצה לקראתנו,חיבקה אותנו,בכתה ושאלה איך יכול להיות שהשארתי 2 ילדות יפות, בריאות ומטופחות ואיך הם נראות אחרי שעברו את כל הסבל הזה. אמא חזרה איתנו לכפר.על ידיה של אמא הייתה עוד טבעת יהלומים מאירוסיה וגם טבעת הנישואין.זה היה הדבר היחידי שנותר לנו ואמא נתנה זאת ללא היסוס וללא כאב לאיכרים ולמשפחותיהם ששמרו עלינו. אמא אני ואחותי יצאנו מיד לדרך לכיוון הונגריה במטרה להגיע לעיר הולדתה של אנא כי אמא עוד האמינה שאולי משפחתה נשארה בחיים או לפחות חלק ממנה.בדרך סיפרה לנו שכאשר עשתה ניסיון לרדת לכפר ולבקר אותנו,פגשה חיילים גרמנים וראתה את הרובים המכוונים כלפיה זרקה את עצמה לנחל,הגרמנים ירו אחריה והם פגעו קלות במצחה,שהמצח דימם ומכאן המים היו אדומים אבל היא הצליחה לעבור לגדה השניה של הנחל ולהימלט מהחיילים הגרמנים, וכך ניצלה. סיפורם של הילדים היה נכון בחלקו.
בדרך להונגריה היו מראות נוראים של גופות וחיות מתות בצידי הדרך. הדרך היית ה נוראית. לפעמים לא היה מקום ברכבת אז היינו יושבות בגג הרכבת על דליים.כשהגענו להונגריה הבית של סבא וסבתא היה תפוס כי הוא הפך להיות מפקדה רוסית כי זה היה בית גדול מאוד. בסופו של דבר מישהו שהכרנו נתן לנו חדר קטן בשוק עם מזרון.היינו שם כמה חודשים.יום אחד קראו לאמא לצאת החוצה, אמא יצאה ולא חזרה ולא הבנו מה קרה שאמא לא חוזרת, יצאנו החוצה לראות מה קורה וראינו שאמא מתחבקת עם אדם אחד שלא זיהנו,פתאום קלטנו שזה אבא שלנו.בשנת 1948 עברנו לסלובקיה כי הגבולות בהונגריה היו בגורים לעלייה לארץ ישראל. אבא שלי טען שאנחנו אזרחים סלובקים ובזכות זה הגענו לסלובקיה ומשם עלינו לארץ ישראל.